אישה עם עציץ צבר

בין רכות לחוסן

במרכז הציור יושבת אישה ולצדה עציץ צבר. שני הדימויים מתקיימים זה לצד זה, אך עבורי הם כמעט הופכים לדמות אחת – האישה והצבר מספרים יחד סיפור של שורשיות, עוצמה, הגנה ורגישות.

כשציירתי את האישה לצד הצבר, חשבתי על הדמיון ביניהם. על היכולת להיות חזקה כלפי חוץ, לפתח שכבות שמגינות עלינו, ובו בזמן לשמור בתוכנו מקום רך, עדין ורגיש.

הצבר הוא עבורי גם דימוי ישראלי מאוד – מחובר לאדמה, לאקלים ולנוף המקומי. הוא שורד בתנאים לא פשוטים, ממשיך לצמוח ואינו זקוק להרבה כדי להחזיק מעמד. לצד האישה הוא הופך מסמל של מקום לסמל של אופי.

האישה מביטה קדימה בשקט. היא אינה מחייכת ואינה מנסה למצוא חן. יש במבט שלה נוכחות וביטחון, אבל גם משהו מהורהר ופגיע. סביבה מצטברים אינספור קווים, טיפות, נקודות וצורות, כמו מחשבות, חוויות ורעשי החיים שמקיפים אותה.

הכחול, הירוק וגוני האדמה יוצרים תחושה של טבע ומקומיות, ואילו הצהוב החם של הדמות מושך אותה קדימה והופך אותה למוקד של אור בתוך המרחב העמוס.

עבורי, הציור הזה הוא דיוקן של נשיות ישראלית – אישה שצמחה מתוך המקום שלה, למדה להיות חזקה מבלי לוותר על הרגישות שלה, ומבינה שלא כל קוץ הוא סימן לקשיחות. לפעמים הקוצים הם פשוט הדרך שלנו לשמור על מה שרך ויקר בתוכנו.