אישה מנדלה

המקום שבו הכול מתחיל

במרכז הציור ניצבת אישה שעיניה עצומות. היא אינה מביטה החוצה ואינה מחפשת את מבטו של הצופה. להפך – נדמה שהיא בוחרת לרגע לעצור את הרעש שמסביבה ולהפנות את המבט פנימה.

כשציירתי אותה, חשבתי על אותם רגעים שבהם אנחנו עוצמות עיניים כדי לראות דווקא בצורה ברורה יותר. רגעים של הקשבה לעצמנו, שבהם התשובות אינן מגיעות מבחוץ אלא מתוך המקום השקט והעמוק שבתוכנו.

מאזור הלב שלה נפתחת מנדלה גדולה ועשירה. עבורי היא מסמלת את העולם הפנימי של האישה – את הרגשות, הזיכרונות, החלומות, הכוחות והסיפורים שהיא נושאת בתוכה. הקווים מתפשטים מן המרכז החוצה כמו פעימות לב, וככל שהם מתרחקים הם הופכים לשכבות של צבע, מרקם ותנועה.

סביב הדמות יש ריבוי גדול של צורות וקווים, כמעט כמו רעש החיים שמקיף אותנו ללא הפסקה. דווקא בתוך כל השפע הזה, פניה נשארות שקטות. הניגוד הזה חשוב לי – בין העולם החיצוני העמוס לבין האפשרות למצוא בתוכנו מקום של שקט.

גווני הוורוד והסגול מעניקים לדמות רכות ונשיות, בעוד השחור, הכחול והזהב יוצרים עומק ועוצמה. בעיניי, הרכות והעוצמה אינן מנוגדות זו לזו – הן מתקיימות יחד באותה אישה.

עבורי, הציור הזה מדבר על החיבור לעצמנו. על אישה שאינה זקוקה למבט מבחוץ כדי לדעת מי היא. היא עוצמת עיניים, מקשיבה ללב ומגלה שהעולם העשיר ביותר נמצא בתוכה.